האגוז הקשוח והכלבה הממיסה

נדב מספר ממחלקת שיקום לוחמים:

הוא היה לוחם, אגוז קשה, היה די מסוגר בעצמו. לא הגיע לרוב הטיפולים. לא שיתף את הצוות במה שקרה לו שם.

שאלו אותו אם הוא אוהב כלבים והוא ענה שכן. אמרו לו להגיע אליי ולהפתעת כולם הוא אכן הגיע. הזהירו אותי וסיפרו לי כמה הם מתקשים איתו. זה היה הטיפול הראשון שלנו באותו היום. הוא הקדים ממש וחיכה לנו במקום. כשניגשתי, המטפלת (פיזיותרפיה) שלו עוד סימנה לי לתת לו את הזמן, כי לא האמינה שזה יעבוד כל כך מהר. כשהתקרבתי אליו עם הכלבים, שחררתי את ד"ר שושי כמה מטרים ממנו, כדי שהמפגש יהיה טבעי. היא ניגשה אליו, ואני בנתיים התעכבתי עם עוזי מאחורה. קשרתי אותו במקום שלו ובזמן הזה, שושי כבר יצרה מגע ראשוני. הלכתי למלא להם קערות מים וכשחזרתי, ראיתי אותו די מתרפק עליה. נתתי לו כמה רגעים והרחקתי את המטפלת שלו, שרצתה לגשת אליו. כשהתקרבתי, הוא מיהר להסתיר ולנגב את הדמעות. התיישבתי לידו. הנחתי את הפאוץ' של חטיפי האילוף של שושי לידו, והצעתי לו להאכיל אותה. הוא התחיל להאכיל ושאל אותי מה בדיוק עושים פה. אמרתי לו שבדרך כלל, במפגש הראשון אני מספר עליי ועל הצוות והוא מספר על עצמו. שאלתי אותו מי הוא מעדיף שיתחיל והוא ענה שאני. סיפרתי לו בקצרה על התאונה שלי ומה הביא אותי להחליף מקצוע. הרחבתי קצת על שושי ועוזי. מבלי שהייתי צריך לבקש, הוא התחיל לספר על עצמו. בהתחלה פרטים יבשים, ואז הוא פשוט התחיל לספר לי בפרטי פרטים על ההיתקלות שלו בעזה, בה הוא נפצע ואיבד חבר. מהר מאוד הוא הגיע לדמעות, וזה ממש הרגיש שהוא מתחיל להשתחרר. המטפלת שלו שראתה את זה מהצד, לא האמינה! הבחור פרק וסיפר ותיאר וכל הזמן ליטף והאכיל את שושי.

בסוף הוא קם ושאל, "טוב, מה בעצם עושים עכשיו?"

הסברתי לו איך נראים תרגילי הבסיס והתחלנו את הטיפול הפיזי.

מאז אנחנו נפגשים ומתרגלים על בסיס שבועי קבוע.

מיזם ד"ר כלב מפגיש מטפלים עם זנבות מכשכשים שבכוחם לעזור לאגוז הקשוח והפגוע להפיל חומות.